ראשי > פסקי דין > בית המשפט המחוזי דחה טענת בנק שהסכם גירושין הינו הסכם פיקטיבי לצורך הברחת נכס

בית המשפט המחוזי דחה טענת בנק שהסכם גירושין הינו הסכם פיקטיבי לצורך הברחת נכס

במסגרת הסכם גירושין העניק הבעל את חלקו בדירה לבת זוגו, בתמורה לויתורה על תשלומי מזונות עבר, מדור עבור בתם הקטינה והמשך תשלום מלוא שהמשכנתא. זמן קצר לאחר חתימת הסכם הגירושין, -ולפני שהועבר הנכס על שם האישה, הטיל הבנק עיקול על חלקו של הבעל בדירה לצורך תשלום חוב של הבעל לבנק. 

האשה הגישה תביעה לבית המשפט וביקשה שיקבע כי הדירה בבעלותה הבלעדית. הבנק טען כי הסכם הגירושין הינו הסכם פיקטיבי שנועד להבריח את חלקו של הבעל בדירה. עוד טען הבנק כי רק לאחר סיום ביצוע תשלומי המשכנתא וקבלת אישור הבנק למשכנאות יכולה האישה לרשום את הדירה על שמה בלבד ולכן מדובר בהסכם המותנה בהסכמת צד שלישי - הבנק למשכנתאות.

בית המשפט המחוזי דחה טענת הבנק שהסכם גירושין שנערך בין בני זוג, הקובע כי בית המגורים של הצדדים יעבור כולו לבעלות האישה, נערך במטרה להתמודד עם עיקול שהטיל הבנק על חלקו של הבעל בבית המגורים, לצורך פירעון חוב לבנק.

כמו כן דחה בית המשפט טענתו של הבנק לפיה, העברת חלקו של הבעל בדירה על פי הסכם הגירושין מותנת בקבלת הסכמתו של הבנק למשכנתאות ואין המדובר בחוזה הטעון הסכמה של צד שלישי. בהמשך לזאת קבע בית המשפט כי בידי האישה התחייבות של הבעל  לעשות עסקה במקרקעין הגוברת על העיקולים שהטיל הבנק שבל חובות הבעל והם יבוטלו.

להלן פסק הדין:
 
  
1.  מונחת לפניי תובענה שהוגשה על ידי המבקשת, בה מתבקש בית המשפט לתת פסק דין בו יוצהר, כי הבית הנמצא ברחוב הדס 33 באורנית (גוש 73760 מגרש 575, רשום בחברה המשכנת דלתא מור להשקעות ומסחר (קרני שומרון) בע"מ) הינו בבעלותה הבלעדית של המבקשת, וכי אין לעקלו במסגרת חובותיו של משיב 4, בעלה לשעבר של המבקשת (להלן – אדמוני), למשיבים 3-1 (להלן – הבנקים).
 
רקע
 
2.  הבנקים הטילו עיקולים על זכויותיו של אדמוני בבית. משיב 1 הטיל עיקולים בימים 30.9.01 ו-17.12.03, בגין חוב בסכום של 1,149,291 ? של חברת ק.פ אופנת אספדריל (1995) בע"מ, שלהבטחת פירעונו חתם אדמוני על כתב ערבות. משיב 2 הטיל עיקול ביום 9.12.02; משיב 3 הטיל עיקולים בימים 3.7.03 ו-20.7.03.
 
3. המבקשת ואדמוני התגרשו ביום 17.7.01, היינו לפני המועדים בהם הוטלו העיקולים. במסגרת הסכם הגירושין שנחתם ביום 24.5.01, וקיבל תוקף של פסק דין ביום 24.6.01  נקבע, בין השאר, כי הבית יעבור לבעלותה הבלעדית של המבקשת. בנוסף לכך שיעבד אדמוני את זכויותיו החוזיות בבית לטובת המבקשת. שיעבוד זה נרשם ברשם המשכונות.
 
4. המבקשת הגישה את התובענה המונחת לפניי נגד שלושת הבנקים שהטילו את העיקולים, וכן נגד בעלה לשעבר, אדמוני. במסגרת ההליך שהתקיים לפניי, הודיעו משיבים 2 ו-3 כי הם משאירים את ההחלטה בתובענה לשיקול דעתו של בית המשפט. משיב 4 הודיע כי הוא מסכים לבקשה. המשיב היחיד שהתנגד לבקשה הוא משיב 1, בנק לאומי בע"מ. הוא יכונה להלן: "המשיב".
 
5. בתמיכה לבקשה הגישה המבקשת תצהיר וכן תצהיר משלים. בנוסף צירפה המבקשת תצהיר מטעם הרב דוד מיפעי. המשיב לא הגיש כל ראיה מטעמו. ביום 2.11.10 הודיעו המבקשת והמשיב, כי המשיב מוותר על זכותו לחקור את המצהירים בחקירה נגדית, וכי לאור זאת הצדדים מבקשים להגיש סיכומים בכתב, ללא שמיעת ראיות. בהתאם למוסכם, הגישו הצדדים סיכומים בכתב.
 
6.  המבקשת טוענת, כי יש לקבל את הגרסה העובדתית העולה מהתצהירים שהגישה, שכן המשיב לא הגיש תצהירים מטעמו ובחר שלא לחקור את המצהירים מטעם המבקשת בחקירה נגדית. המבקשת טוענת, כי יש לדחות את טענת המשיב לפיה, מרבית המסמכים הרלוונטיים בתיקי העיקול לא נשמרו, שכן חלף זמן רב ממועד הטלת העיקולים ועד ליום הגשת התובענה בתיק זה. לטענת המבקשת, מדובר בטענה עובדתית שאינה נתמכת בתצהיר, ובנוסף אין המשיב יכול להלין בעניין זה אלא על עצמו בלבד, שכן הוא זה שבחר שלא לנקוט כנגד המבקשת בהליכים כלשהם בסמוך לאחר הטלת העיקולים, ועל כן אין הוא יכול להלין על המבקשת, שעה שהוא עצמו לא עשה דבר לצורך מימוש זכויותיו הנטענות בבית.
 
טענות המבקשת
 
7. המבקשת מתארת את הנסיבות שהובילו לגירושיה מאדמוני, אשר עיקרן נובעות מתהליך חזרה בתשובה שעבר אדמוני. לטענת המבקשת, אדמוני הקצין את עמדותיו עד שהחיים המשותפים ביניהם הפכו לבלתי אפשריים, וזאת לאחר שניסה לכפות את דעותיו ואת אורח חייו הדתי עליה ועל ארבעת ילדיהם המשותפים. המבקשת טוענת, כי ניסיונותיה להציל את חיי הנישואין לא צלחו, וכי בסופו של דבר החליטו השניים להתגרש. הליך הגירושין היה קצר יחסית, וביום 24.5.01 חתמו השניים על הסכם ממון וגירושין, אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני ביום 24.6.01. ביום 17.7.01 השניים התגרשו.
 
8. המבקשת טוענת, כי הסכם הגירושין עוסק במגוון רחב של נושאים, כגון הסדרי הראיה של ילדתם הקטינה, תשלום מזונות ומדור לילדה, העברת הזכויות בבית וברכב לידי המבקשת, ויתור הדדי על זכויות והסדרת החיוביים העסקיים. המבקשת מציינת, כי בהתאם לסעיף 12 להסכם, התחייב אדמוני להעביר לה את מלוא זכויותיו בבית, ואילו המבקשת התחייבה להמשיך ולשלם את תשלומי המשכנתא הרשומה לטובת בנק לאומי למשכנתאות בע"מ. לטענתה, על הבית רשומות שלוש משכנתאות לטובת הבנק בסכום כולל של 450,000 ?, דבר שלא איפשר את רישום הזכויות בבית על שם המבקשת. מטעם זה, כך טוענת המבקשת, בהסכם הגירושין נקבע, כי רישום הזכויות בפועל ייעשה רק לאחר סילוק המשכנתא. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי בהסכם הגירושין סוכם גם, כי המבקשת תהיה רשאית בכל עת למכור את הבית ולקבל את תמורת המכירה בניכוי סכום המשכנתא. לטענת המבקשת, לאחר סידור הגט עזב אדמוני את הבית ועבר להתגורר עם הוריו. לדבריה, לעיתים הגיע אדמוני לבקר את הילדה הקטינה ואז נשאר ללון בבית באגף נפרד. לטענת המבקשת, לאחר הגירושין נעשו על ידי בני הזוג לשעבר ניסיונות לשלום בית, בין השאר באמצעות הרב דוד מיפעי וכן באמצעות טיפול אצל פסיכולוג, אולם למרות הניסיונות שומרים בני הזוג על הפרדה רכושית מוחלטת, וכל התשלומים עבור הבית, ובכללם המשכנתא, חלים על המבקשת בלבד.
 
9. המבקשת טוענת למניעות ו/או השתק מצד המשיב, שכן במשך תקופה של תשע שנים הוא לא עשה דבר ולא פעל לממש את פסק הדין שניתן נגד אדמוני, ומכאן יש להניח כי הוא ויתר על החוב ועל האפשרות לגבות אותו. לטענתה, רק התביעה אותה הגישה בתיק זה, הזכירה למשיב כי קיימים חוב ועיקול שנרשם על הבית. לטענת המבקשת, מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לנוכח הודאתו של המשיב כי לא נשמרו בידו מסמכים הקשורים לתיק, דבר המעיד על כך שאין מדובר עוד בתיק פעיל מבחינתו. המבקשת מוסיפה, שכבר בשנת 2005 היא הגישה נגד המשיבים בקשה למתן פסק דין הצהרתי, בו התבקש בית המשפט להצהיר שכל המיטלטלין המצויים בבית שייכים לה בלבד וכי אין לעקלם בגין חובותיו של אדמוני. לדבריה, במסגרת אותה תובענה ניתן פסק דין בהתאם למבוקש על ידה, וזאת לאחר שהמשיב לא הופיע לדיון ולא התנגד למתן פסק הדין. המבקשת טוענת, כי נוכח הימנעותו של המשיב מלפעול למימוש העיקול במשך תקופה כה ארוכה, היא הייתה זכאית להניח כי הוא מכיר בזכויותיה בבית, ועל כן הוא מנוע כיום מלטעון אחרת. המבקשת מוסיפה, כי נוכח מניעות זו של הבנק היא שינתה את מצבה לרעה, שכן היא המשיכה לשלם את המשכנתא במשך השנים, בסכום של 222,815 ?, וזאת לאחר שהמשיב, בהתנהלותו, נתן לה להניח כי הוא ויתר על הבית וכי אין לו כוונה לממש את העיקולים שהטיל.
 
10. המבקשת טוענת עוד, כי יש לדחות את טענת המשיב לפיה הסכם הגירושין הוא הסכם פיקטיבי שמטרתו להבריח נכסים. המבקשת מציינת, כי בהקשר זה יש לבחון שתי שאלות. השאלה האחת היא, האם הגירושין עצמם הם פיקטיביים. השאלה השנייה היא, האם העברת הבית מהווה הברחת נכסים. לטענת המבקשת, יש להשיב על שתי השאלות בשלילה, שכן מהראיות עולה כי אין מדובר בגירושין פיקטיביים, וזאת, בין היתר, לנוכח העובדה שהיא נושאת במלוא התשלומים על הבית (ובכללם המשכנתא), לאחר עזיבתו של אדמוני. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי נוכח אישור הסכם הגירושין בבית הדין והצגת תעודת הגירושין, הדרישה מהמשיב להוכיח את טענתו כי הגירושין הינם פיקטיביים צריכה להיות משמעותית, בשל המשמעות מרחיקת הלכת של קביעה מעין זו. לטענת המבקשת, מאחר והמשיב לא הביא כל ראיות סותרות, יש לקבוע כי מעשה הגירושין איננו פיקטיבי.
 
11. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי העברת הבית לזכותה אינה מהווה הברחת נכסים, וכי גם בעניין זה המשיב לא הביא ראיות לסתור את גרסתה העובדתית. המבקשת טוענת, כי בהעברת הבית יצא אדמוני ידי חובתו בכל הקשור למדור שהיה חייב להעניק לבתו הקטינה. המבקשת טוענת, כי המשיב לא הוכיח שאדמוני היה חדל פירעון בשעת החתימה על הסכם הגירושין, כחודשיים לפני הגשת התביעה נגדו, וכן לא הוכיח כי עומדת הייתה להיות מוגשת נגדו תביעה (באמצעות הצגת מכתבי התראה וכו\'). 
 
12. המבקשת טוענת, כי יש לדחות את טענת המשיב לפיה הזכויות בבית לא הועברו אליה מאחר שלא התקיים האמור בסעיף 12(ד) להסכם הגירושין, לפיו הזכויות תועברנה אליה רק לאחר סילוק המשכנתא, דבר שטרם ארע. המבקשת טוענת, כי התנאים להעברת הזכויות בבית קבועים בסעיף 12(ב) להסכם, וכי תנאים אלו התקיימו כולם. לטענתה, מבחינה טכנית לא ניתן היה להעביר את רישום הזכויות על שמה בשל המשכנתא הרובצת על הבית, ועל כן נקבע סעיף 12(ד) להסכם. המבקשת מפנה לסיפא של סעיף 12(ד) בו נקבע, כי היא תהיה זכאית למכור את הבית בכל עת (עוד בטרם סילוק המשכנתא), דבר המצביע על יכולתה לממש את זכות הבעלות שלה. המבקשת טוענת, כי יש להבחין בין הבעלות המהותית בבית לבין הרישום הפורמאלי של הזכויות, שכן מבחינה מהותית עברו הזכויות המהותיות בבית לידיה, עם חתימת הסכם הגירושין, בעוד שבמישור הטכני לא ניתן היה להעביר את הזכויות בבית עד לסילוק המשכנתא. לפיכך טוענת המבקשת, כי העיקולים שנרשמו על זכויותיו של אדמוני בבית נרשמו על קליפה ריקה מתוכן, שכן בזמן הטלתם לא היו עוד בידי אדמוני זכויות כלשהן בבית.
 
13. המבקשת טוענת עוד, כי יש לדחות את טענות המשיב לפיהן קיימים אותות מירמה המעידים כי הסכם הגירושין הינו הסכם למראית עין. בעניין זה מתייחסת המבקשת לסעיפים שונים בהסכם שלטענת המשיב מגלים את אותות המרמה, וטוענת כי מדובר בסעיפים סבירים והגיוניים שמהם דווקא ניתן ללמוד כי הגירושין הם אמיתיים. בהקשר זה דוחה המבקשת את טענת המשיב לפיה המשכון על הבית נרשם לשנה אחת בלבד, וטוענת כי היא האריכה את רישום המשכון מעת לעת. עוד דוחה המבקשת את טענתו של המשיב לפיה אי רישום הערה על ידה במינהל ובחברה המשכנת מעיד כביכול על הסכם שהינו למראית עין בלבד.
 
14. בנוסף טוענת המבקשת, כי יש לדחות את טענתו של המשיב לפיה היא לא צירפה לתביעה את דיווח העסקה לרשויות מס שבח. לטענת המבקשת, המשיב לא הוכיח כי העברת זכויות אגב גירושין מחייבת דיווח למס שבח, וכי למיטב הידוע לה, ובהתאם לייעוץ משפטי שקיבלה, העברה מעין זו אינה חייבת בדיווח לרשויות המס.
 
15. המבקשת טוענת, כי יש לדחות את טענת המשיב לפיה מדובר בעסקת מתנה וכי זכותו של המשיב כמעקל עדיפה על זכותה של המבקשת. לטענת המבקשת, העברת הבית נעשתה במסגרת הגירושין, והמשיב לא הצליח להוכיח כי מדובר בעסקת מתנה, שכן ההסכם כולל גם ויתור של המבקשת על זכויות שהיו לה בעסקיו של אדמוני. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי בהסכם גירושין אשר מביא לידי ביטוי גורמים שונים ויחסים בעייתיים בין בני זוג, לא ניתן לקבוע אם העברת הבית למי מבני הזוג שנעשתה ללא תשלום כספי מהווה עסקת מתנה ללא תמורה. לטענתה, יש לבחון בהקשר זה את הנסיבות שגרמו למשבר בין בני הזוג, וכן את חובתו של אדמוני לזון את בתו הקטינה ולתת לה מדור, וכן את התחייבותה של המבקשת לשלם את המשכנתא. 
 
 
 
טענות המשיב
 
16.  המשיב טוען לקיומו של שיהוי בהגשת התובענה, שכן ממועד הטלת העיקול הראשון על הבית ועד למועד הגשת התובענה חלפו למעלה משמונה שנים, מבלי שהמבקשת סיפקה כל הסבר לכך מלבד רצונה למכור כיום את הבית. המשיב טוען, כי משחלפה תקופה כה ארוכה ממועד הגשת העיקולים ועד למועד הגשת התובענה, נגרם לו נזק ראייתי, שכן מרבית המסמכים הנוגעים לסכסוך בין אדמוני לבין המשיב לא נשמרו. המשיב דוחה את טענת המבקשת לפיה אי שמירת המסמכים על ידו מעידה על ויתור שלו על החוב או על העיקול, שכן לצורך מימוש עיקול שהוטל על מקרקעין במסגרת תיק הוצאה לפועל, לא נדרשים המסמכים שביסוד התביעה הכספית.
 
17. המשיב טוען, כי יש לדחות את טענת ההשתק והמניעות שהעלתה המבקשת, שכן היא לא נטענה במסגרת התצהירים, ואין להעלות על הדעת שתועלה דווקא על ידי המבקשת, שהבית אינו רשום על שמה ואף לא נרשמה עליו כל הערה לטובתה במשך תשע שנים. המשיב טוען עוד, כי בדרכו של מעקל המבקש לממש עיקול על נכס מקרקעין עומדים מספר מכשולים, ועל כן אין לראות באי פועלו כוויתור על החוב או על העיקול. המשיב מוסיף, כי עמדתו ביחס לתביעה שהגישה המבקשת באשר למיטלטלין אינה מעידה על עמדתו באשר לזכויות המבקשת בנכס המקרקעין.
 
18. המשיב מוסיף וטוען, כי בסעיף 12(ד) להסכם הגירושין קיים תנאי מתלה שלא התקיים, ועל כן לא ניתן לומר כי הזכויות בבית הועברו למבקשת. לטענת המשיב, בהתאם לסעיף זה יועברו הזכויות בבית למבקשת רק לאחר סילוק המשכנתא, תנאי שלכל הדעות טרם התקיים. בנוסף טוען המשיב, כי על פי סעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הסכמת הבנק למשכנתאות להעברת הבית למבקשת מהווה תנאי מתלה, אשר טרם התקיים. עוד טוען המשיב, כי הסכם הגירושין בין המבקשת לאדמוני אינו מחייב צדדים שלישיים כמו הבנק למשכנתאות, ומאחר שהאחרון לא נתן את הסכמתו כאמור, הרי שלא בוצעה העברת זכויות מהותית או טכנית, וכל שיש למבקשת הוא התחייבות מותנית מטעם אדמוני לביצוע העסקה. באשר לסיפא של סעיף 12(ב) המאפשר למבקשת למכור את הבית טוען המשיב, שגם במקרה מעין זה יהיה על המבקשת או על אדמוני לסלק תחילה את המשכנתא, וממילא המבקשת לא תוכל למכור את הבית משום שהוא אינו רשום על שמה ואין בידה ייפוי כוח בלתי חוזר מאדמוני.
 
19. לחילופין טוען המשיב, כי הסכם הגירושין הינו הסכם למראית עין שכל מטרתו היא להבריח את נכסיו של אדמוני מנושיו, ועל כן דינו להתבטל. בעניין זה מפנה המשיב אל סעיף 4 להסכם הקובע, כי הוראותיו הרכושיות יחולו גם אם בני הזוג לא יתגרשו, דבר המעיד, לטענת המשיב, כי כל תכליתו של ההסכם היא לאפשר לאדמוני להבריח את נכסיו. המשיב טוען עוד, כי הראיות שהביאה המבקשת עצמה מעידות על קיומן של אותות מרמה. בעניין זה מתייחס המשיב לעובדה שאדמוני העביר למבקשת גם את רכבו מסוג BMW, ומבקש לדחות את טענתה של המבקשת לפיה אדמוני יצא ידי חובתו למדור שהיה חייב להעניק לבתו הקטינה, משעה שהעביר למבקשת את הזכויות בבבית. עוד טוען המשיב, כי את מרבית תשלומי המשכנתא שילמו ילדיה הבגירים של המבקשת ולא היא, וזאת בניגוד לטענתה בתצהיר. עוד מצביע המשיב על סמיכות הזמנים בין נקיטת ההליכים המשפטיים בתביעות שהגישו הבנקים, לבין מועד עריכת הסכם הגירושין. המשיב מוסיף, כי לא נשמרו אצלו מכתבי ההתראה ששלח לאדמוני טרם הגשת התביעה, וזאת לנוכח השיהוי בהגשת התובענה. המשיב טוען עוד, כי בתצהירה של המבקשת נפלו סתירות בנוגע למועד שבו החל לכאורה אדמוני לנהל אורח חיים דתי, ומביע תמיהה על המועד בו החליטו בני הזוג להתגרש וכן על ניסיונם להגיע לשלום בית גם לאחר הגירושין. המשיב מבקש להסיק מכך, שהקשר הזוגי בין המבקשת לבין אדמוני לא נותק. בנוסף מפנה המשיב לעובדה שהמשכון שנרשם לטובת המבקשת נרשם לתקופה של שנה אחת בלבד ולא וליתרת תקופת המשכנתא, ולכך שהמבקשת לא רשמה הערת אזהרה לטובתה בסמוך לאחר החתימה על ההסכם או לאחר מכן. לנוכח כל האמור טוען המשיב, כי המבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה להפריך את אותות המרמה שעלו מהראיות.
 
20. לחילופי חילופין טוען המשיב, כי העברת הבית מאדמוני למבקשת הינה עסקת מתנה, ללא תמורה, ולפיכך עיקול המאוחר בזמן גובר עליה, שכן הבית לא נרשם על שם המבקשת.
 
21. המשיב טוען עוד, כי תצהירו של הרב מיפעי שצירפה המבקשת אינו משנה דבר ומבוסס ברובו על עדות שמיעה, ועל כן יש לראות את עדותה של המבקשת כעדות יחידה. המשיב מוסיף, כי המבקשת נמנעה מלהביא ראיות שעשויות לתמוך בגרסתה, כגון תצהיר מאדמוני, שעדות מטעמו יכולה היתה לסייע לה. 
 
דיון והכרעה
 
22.  לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את הראיות שבתיק ואת המצב המשפטי, הגעתי לכלל מסקנה שיש לקבל את התובענה באופן חלקי, במובן זה שיש לקבוע כי אין לעקל את הבית במסגרת חובותיו של אדמוני לבנקים המשיבים. כפי שעולה מהדברים אותם הבאתי לעיל, המשיב מעלה שני טעמי התנגדות: הטעם האחד הוא עובדתי. בגדרו טוען המשיב, כי הסכם הגירושין הינו פיקטיבי, כי הוא נועד להבריח נכסים, וכי הבית היה ונותר בבעלות אדמוני. הטעם השני שמעלה המשיב הוא משפטי. בגדרו טוען המשיב, כי הסכם הגירושין, ככל שהוא מתייחס להעברת הזכויות בבית, כולל תנאי מתלה שלא התקיים. מטעם זה, כך טוען המשיב, הבית היה ונותר בבעלותו של אדמוני. אדון, תחילה, בטענותיו העובדתיות של המשיב, ואחר כך בטענות המשפטיות. 
 
23. כפי שציינתי לעיל, המשיב לא הביא כל ראיה מטעמו לסתירת הטענות העובדתיות אותן מעלה המבקשת, והוא  אף ויתר על זכותו לחקור בחקירה נגדית את המבקשת ואת העד מטעמה. המשיב מסתפק בהפנייה להוראות הסכם הגירושין ולתצהיר שהגישה המבקשת, ובאמצעות הפנייה זו הוא מבקש ללמוד ולשכנע, כי מדובר בהסכם פיקטיבי שתכליתו היא הברחת נכסים. אכן, סימני השאלה אותם מציב המשיב אינם מופרכים. ואולם אין די בהצבת סימני שאלה. שכן בפסיקה כבר נקבע, כי טענה בדבר מרמה וקנוניה יש לבחון באמות מידה מחמירות ונוקשות, וכי טענה מעין זו שמעלה המשיב מחייבת הוכחה ברמה גבוהה במיוחד:
 
"אשר לרמת ההוכחה הנדרשת לביסוס טענת חוזה למראית עין יש להוסיף, כי בעל דין המייחס לצד שכנגד עריכת חוזה פיקטיבי מעלה כנגדו טענה קשה, העשוי להגיע אף כדי ייחוס מרמה או מצג כזב. ככלל, טענות מסוג זה, שנילווה להן, על פי רוב סממן של חוסר נקיון כפיים, טעונות בשל טיבן רמת הוכחה נכבדה לצורך ביסוסן. ייחוס לאדם התנהגות שיש בה חוסר ניקיון כפיים, מרמה או כזב מחייב בראיות בעלות משקל ואמינות. כשם שלא בנקל יוכיח בעל דין טענות בדבר תרמית, המחייבות ביסוס ברמת הוכחה גבוהה במיוחד, כך גם טענות בדבר פיקטיביות של עיסקה, המשיקות לטענות מרמה, מצריכות רמת הוכחה התואמת במשקלה לרצינותה ולחומרתה של הטענה הנטענת." (ע"א 3725/08 חזן נ\' חזן, [פורסם בנבו] מיום 3.2.11, מפי כבוד השופטת פרוקצ\'יה).
 
כפי שציינתי, סימני השאלה שמציב המשיב אינם מופרכים, ואולם במקרה שלפנינו הגעתי לכלל מסקנה, שהמשיב לא הצליח לעמוד בנטל הכבד המוטל עליו להראות כי הסכם הגירושין הינו למראית עין וכי תכליתו העיקרית הינה להבריח נכסים.
 
24.  בתצהירה של המבקשת נטען, כי הגירושין בין בני הזוג לשעבר היו כנים, וכי הם נבעו מתהליך החזרה בתשובה שעבר אדמוני, אשר כתוצאה ממנו נתגלו חילוקי דעות רבים וקשים, ואף אלימות, בין בני הזוג והילדים, שלא איפשרו עוד את המשך החיים המשותפים. עובדות אלו ביחס לכנות הגירושין והרקע להם חוזרות ומופיעות גם בתצהירו של הרב מיפעי שצירפה המבקשת. מתצהיר זה עולה, כי הרב מיפעי קיים פגישות רבות עם בני הזוג, ביחד ולחוד, ועל כן ניתן להניח כי הרב היה יכול להתרשם ולגבש דעה ביחס לטיב היחסים ביניהם בעבר ובהווה. מתצהירו של הרב מיפעי עולה, אפוא, כי הגירושין היו כנים, וכי בני הזוג אכן נפרדו, אך עדיין מנסים להשכין ביניהם שלום בית.
 
25. בתצהירים שהגישה המבקשת נטען, כי בני הזוג לא שבו לחיות ביחד חיים זוגיים, כי הם אינם גרים יחד, וכי הם שומרים על הפרדה רכושית, בהתאם להסכמות הממוניות אליהן הגיעו בהסכם הגירושין. לכאורה, יכול היה המשיב לסתור טענות אלה, באמצעות ראיות עצמאיות שהיה מביא בעצמו. כך, למשל, יכול היה המשיב להביא ראיות מהן עולה, כי אדמוני לא עזב את הבית, וכי הוא ממשיך להתגורר בו. ואולם, כאמור, המשיב לא הביא כל ראיה. יתרה מכך, הוא בחר שלא לזמן לעדות את המבקשת ואת הרב מיפעי, ואף לא לזמן לעדות את אדמוני. בנסיבות אלה, קשה לקבל את טענתו, כי עניין לנו בגירושין פיקטיביים. 
 
26.  בנוסף לכך, לא עלה בידו של המשיב להוכיח כי אדמוני היה חדל פירעון או כי ידע שיש בכוונת הבנקים להטיל עיקולים על הבית במועד חתימתו על הסכם הגירושין, כשלושה חודשים לפני הגשת כתב התביעה (כזכור, הסכם הגירושין נחתם בין 24.5.01, התביעה כנגד אדמוני בגין החוב של החברה הוגשה ביום 23.8.01, והעיקול הראשון הוטל על ידי הבנק ביום 30.9.01), למשל באמצעות הגשתם של מכתבי התראה שנשלחו אל אדמוני על ידי המשיב. אולם גם אם ניתן להניח, כעניין של היגיון וניסיון חיים, כי כבר במועד החתימה על הסכם הגירושין יכול היה אדמוני לדעת כי החברה עבורה חתם על כתב ערבות, חייבת לבנקים סכומים משמעותיים (שכן התביעה שהוגשה נגדו ביום 23.8.01 היתה על סכום של יותר ממיליון ?), הרי שאין בכך די בהנחה זו כדי לקבוע כי כוונתו בעת החתימה על ההסכם היתה להבריח את הבית מפניו נושיו.
27. טענה נוספת של הבנק בהקשר זה יוחדה לסעיף 4 להסכם הגירושין, הקובע לאמור: "לשם מניעת כל ספק מוסכם ומוצהר בזאת, שבין אם הצדדים יתגרשו בג"פ ובין שיחזרו לחיים משותפים, יהא הסכם זה, בכל הקשור והנוגע להוראותיו הממוניות, שריר וקיים, כל עוד לא יגבשו הצדדים חיוביהם מחדש ובכתב." המשיב טוען, שהעברת הבית והרכוש למבקשת גם במקרה בו בני הזוג אינם מתגרשים כלל, מלמדת בצורה ברורה כי כוונתו האמיתית של ההסכם הינה להבריח את הנכסים מידיהם של הנושים. הגם שיש להודות כי הסעיף מעורר סימני שאלה במידה מסוימת, הגעתי למסקנה כי בנסיבות העניין, ובהתחשב בשאר הוראות ההסכם והראיות שהובאו בתיק, לא ניתן לקבוע כי המשיב עמד בנטל הכבד המוטל עליו להוכיח התקיימותה של כוונת מרמה.
 
28. סיכום הדברים הוא, אפוא, שאין בידי לקבל את הטיעון העובדתי אותו מעלה המשיב. אעבור, אפוא, לדון בטיעון המשפטי, שהינו הטיעון העיקרי אותו מעלה המשיב (סעיף 17 לסיכומיו). נקודת המוצא לבחינתו של טיעון זה היא, שיש לקבל את טענת המבקשת ולפיה, מדובר בהסכם גירושין אמיתי, שאין מאחוריו כל כוונת מרמה.
 
29. סעיף 12 להסכם הגירושין הוא הסעיף המרכזי לענייננו בכל הנוגע לשאלת קיומו של תנאי מתלה, והוא קובע לאמור:
 
"דירת המגורים
 
א. הצדדים מצהירים כי הזכויות בדירת המגורים ברח\' ההדס 33 אורנית רשומות ע"ש שניהם בחלקים שווים והינן נקיות מכל שיעבוד וחוב, למעט משכנתא לטובת בנק לאומי למשכנתאות (להלן: "המשכנתא").
 
ב. כנגד ויתור האישה על כלל זכויותיה כלפי בעלה כולל זכותה למזונות ולכתובה וכנגד מילוי התחייבויותיה הכספיות עפ"י הוראות הסכם זה, כולל ויתור על החזר תשלומי מזונות שבעבר, וכן התחייבותה לשלם על חשבונה את תשלומי המשכנתא במלואם, וכנגד הסכמתה לסידור ג"פ במועד עתידי עפ"י החלטת מי מהצדדים כמפורט בסעיף 2 לעיל, מעביר הבעל בזאת לאישה את כלל זכויותיו בדירה, כשהן נקיות מכל חיוב, פרט למשכנתא הרשומה על הדירה.
ג. ...
ד. על אף האמור לעיל מוסכם על הצדדים כי בשלב זה הזכויות בדירה לא יועברו על שם האשה וזאת מחמת המשכנתא הרובצת על הדירה. עם סילוק המשכנתא יועברו הזכויות בדירה על שם האישה. כמו כן תהא האישה רשאית למכור את הדירה ולקבל תמורתה בניכוי הכספים שתהיה חייבת בגין המשכנתא, בכפוף למפורט לעיל."
 
30. כפי שכבר ציינתי, הסכם הגירושין נחתם בין הצדדים ביום 24.5.01, וניתן לו תוקף של פסק דין ביום 24.6.01 בבית הדין הרבני האזורי באריאל (נספח 2 להמרצת הפתיחה). בימים 30.9.01 ו-17.12.03 הטיל המשיב עיקולים על הבית. השאלה העיקרית שיש לבחון בענייננו היא, האם הסעיפים בהסכם הגירושין מקנים למבקשת זכות מעין קניינית בבית הגוברת על העיקולים המאוחרים יותר שהוטלו על הבית, או שמא מדובר בהתחייבות מותנית בלבד להעברת הזכויות, שטרם התממשה, נוכח אי התקיימותו של התנאי המתלה הקבוע בסעיף 12(ד).
 
31. לאחר שבחנתי את הסעיף ואת שאר הוראות ההסכם, הגעתי למסקנה כי הפרשנות הנכונה שיש להעניק להסכם היא הפרשנות שלפיה כוונת צדדים להסכם הגירושין היתה לתת למבקשת התחייבות שאינה מותנית, כלומר להעביר לה זכות מעין קניינית בבית. מסקנה זו נלמדת הן מסעיף 12(ב) הקובע " ... מעביר הבעל בזאת לאישה את כלל זכויותיו בבית ...", והן מלשון הרישא של סעיף 12(ב) שלפיו "בשלב זה הזכויות בדירה לא יועברו על שם האשה וזאת מחמת המשכנתא הרובצת על הדירה", ובמיוחד מהסיפא של סעיף זה, המקנה למבקשת את הזכות למכור את הבית טרם סילוק המשכנתא. מלשון הסעיף עולה, אם כן, כי כוונת הצדדים להסכם לא היתה להתנות את העברת הזכות בבית בסילוק התשלום המשכנתא על ידי המבקשת, כפי שטוען המשיב, אלא להעביר את הזכות כבר בעת החתימה על ההסכם, ולהשלים את רישום הזכויות בשעה שהדבר יתאפשר, כלומר עם סילוק המשכנתא.
 
32. מקריאת הסעיפים הנוגעים לדבר נראה, לכאורה, כי אדמוני ביקש "לצאת מהתמונה", כאשר באמצעות העברת זכויותיו בבית למבקשת (וכן המיטלטלין שבבית), הוא יוצא ידי חובתו לעניין מדור עבור בתו הקטינה, בעוד המבקשת מוותרת על זכותה לכתובה ולמזונות (כולל מזונות עבר), וכן לוקחת על עצמה את תשלום המשכנתא המוטלת על הבית. לפיכך, אין מקום לומר כי אדמוני הסכים להעביר את זכויותיו בבית רק לאחר תשלום המשכנתא על ידי המבקשת, שאז אמנם היה מדובר בתנאי מתלה שטרם התקיים, אלא במצב בו אדמוני העניק למבקשת התחייבות מלאה להעביר את זכותו בבית, אלא שטרם ניתן היה להשלים את העברת הזכות נוכח קיומה של המשכנתא.
 
33. בנוסף, יש לדחות גם את טענת המשיב לפיה קבלת הסכמתו של הבנק למשכנתאות הינה תנאי מתלה להעברת הזכות, וכי תנאי זה לא התקיים. ראשית, על פי לשונו הברורה של סעיף 12(ד), הסכמת הבנק למשכנתאות אינה מהווה חלק מהתנאי המתלה הקבוע בסעיף, שכן אם וכאשר המבקשת תסלק את חוב המשכנתא, התנאי המתלה יתממש וניתן יהיה להשלים את העברת הזכויות למבקשת, ללא כל צורך באישור הבנק למשכנתאות. לפיכך, אין מדובר במצב אליו מתייחס סעיף 27(ב) חוק החוזים, הנוגע לחוזה הטעון הסכמה של צד ג\'. שנית, כפי שנאמר לעיל, ההתחייבות להעביר את זכויות של אדמוני בבית הועברה כבר על ידו למבקשת, וזאת עוד בטרם וללא קשר לשאלת התממשות התנאי. לפיכך, גם אם היה צורך בהסכמת הבנק למשכנתאות לשם מימוש התנאי (וכאמור, אין זה המצב), הרי שאין לכך כל נפקות במקרה זה, בו ההתחייבות הוענקה כבר למבקשת.
 
34.  נוכח האמור לעיל יש לקבוע, כי בידיה של המבקשת התחייבות לעשות עסקה במקרקעין (כהוראת סעיף 7(ב) לחוק המקרקעין), וכי התחייבות זו, הקודמת בזמן לעיקולים שהוטלו על ידי הבנק על הבית, גוברת עליהם בתחרות ביניהם. 
 
35. יוצא, שיש לדחות גם את הטענה המשפטית אותה מעלה המשיב.
 
36. בהקשר זה יש גם לדחות את אחת מטענותיו החלופיות של המשיב, לפיה מדובר בעסקת מתנה. מהוראות הסכם הגירושין עולה, כי אין מדובר בעסקת מתנה, אלא בהעברה של הזכות החוזית, כאשר עם ביצוע ההעברה יוצא אדמוני ידי חובת המדור אותה הוא חב לבתו הקטינה, ונטל המשכנתא מועבר ממנו אל כתפי המבקשת, שאף מוותרת על זכותה למזונות ולכתובה. לפיכך יש לדחות את טענת הבנק גם במישור זה.
 
37. לבסוף, יש לדחות את טענות המשיב הנוגעות לשיהוי מצד המבקשת בהגשת התביעה. אכן, פרק הזמן שחלף בין הטלת העיקול הראשון (20.9.01) לבין מועד הגשת התובענה (16.2.10), עולה על שמונה שנים. ואולם נראה, כי פרק זמן זה אינו מהווה תקופה ארוכה מספיק המצדיקה את השמדת המסמכים הנוגעים לדבר, במיוחד כשהמשיב הוא שהטיל עיקולים על הבית ולכן הוא בעל אינטרס ברור לשמור את המסמכים והראיות הרלוונטיות לצורך ההליכים המלווים את מימוש העיקול. יתרה מכך, המבקשת סיפקה הסבר משכנע להגשת התביעה כעבור שמונה שנים, המבוסס על הצורך למכור את הבית לאחר שלא הצליחה לעמוד בתשלומי המשכנתא.
 
סוף דבר
 
38. לאור כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לקבל את התובענה ולקבוע שאין לעקל את הבית במסגרת חובותיו של אדמוני לשלושת הבנקים המשיבים, ויש להסיר את העיקולים ששלושת הבנקים הטילו. יחד עם זאת אני סבור, כי לא ניתן להעניק למבקשת את הסעד המלא אותו ביקשה בתובענה, שלפיו יוצהר כי הבית נמצא בבעלותה הבלעדית. זאת, מאחר ועל הבית מוטלת משכנתא לטובת בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, אשר נתן הלוואה, כך ניתן להבין, לשני בני הזוג. מנקודת מבטו של הבנק, הבית נועד להבטיח גם את החזר ההלוואה על ידי אדמוני. המשכנתא שהטיל הבנק טרם הוסרה, ועל כן ברי כי לבנק למשכנתאות יש זכויות ביחס לבית. בכפוף להערה לעיל, התובענה מתקבלת.
 
39. נוכח ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים, אשר הביאה לייעול הדיון בתיק, אפסוק הוצאות על הצד הנמוך. אני מחליט, אפוא, לחייב את המשיב לשאת בהוצאות המבקשת בסכום של 5,000 ?.
 
5129371
54678313ניתן היום, ו\' אדר תשע"ב, 29 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.             
 
5129371
54678313
 
אריה רומנוב 54678313-9062/10
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה